יומן קורונה ברלין: ״היתרונות של התכנון הגרמני בזמן המשבר הופכים לחסרונות כשמדובר על חזרה לשגרה״
עמוס גבע, בברלין מ-2015, מפיק ויוצר קולנוע
מי אני, מאיזו שנה אני בברלין ומה אני עושה בעיר?
עמוס גבע, מפיק ויוצר קולנוע הנמצא על קו ת״א-ברלין מ-2012 הודות לפרויקט דוקומנטרי שנעשה בין אוניברסיטת ת״א והאקדמיה לקולנוע בברלין (dffb). ברלינאי באופן רשמי מ-2015 לאחר סיום תוכנית לימודים פאן-אירופאית בין גרמניה, צרפת ואנגליה (כשהאחרונה עוד היתה אירופה) המיועדת למפיקי קולנוע המתמחים בקופרודוקציות בגרמניה ובצרפת. מאז ההגעה לברלין אני מעורב בכל מה שקשור לעולם הקופרודוקציות בין גרמניה, ישראל וצרפת, וגם המנהל הבינלאומי של עמותה לקידום יוצרי קולנוע צעירים אחרי הלימודים. מעבר לזה ולפני הכל, החל מלפני שנתיים וקצת אני גם אבא.
איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה האישית?
האופן הכי מיידי הוא כמובן היעדר מסגרת חינוכית לבן שלנו, שהיה מאוד שמח בגן עד כל המצב הזה. אבל ההשפעה הראשונה עלינו כמשפחה היתה עוד לפני שהקורונה הגיעה באופן קיצוני לחופי האיחוד. תכננו חופשה משפחתית לפני שהקטן יחגוג שנתיים, ובנינו תוכנית מסע לטאיוואן. סביב תחילת פברואר התחילו לעלות חששות אם בטוח שם כי זה קרוב לסין, וגם כי יש מדינות שלא מכירות בטאיוואן ורואים אותה חלק מסין, כך שטיסות התחילו להתבטל. אחרי בדיקה של מצב ההתפרצות שם החלטנו לא לבטל, וזה היה ב-26 בפברואר, בימיו האחרונים של הברלינלה, בדיעבד פסטיבל הקולנוע הגדול האחרון שעוד זכה להתקיים.
כשנסענו היתה פחות או יותר אותה כמות מקרים של קורונה בגרמניה ובטאיוואן, על אף שהם התמודדו עם הנגיף עוד מדצמבר, אבל שם לא היתה התפרצות (עד היום נדבקו שם מתחת ל-500 בכל המדינה, שיש בה 24 מיליון איש). מפה לשם, זו התבררה כהחלטה הטובה ביותר שיכולנו לקבל משום שזכינו בחופשה אחרונה לפני שהעולם נסגר. כל הטוב הזה לא הגיע מבלי לשלם גם סוג של מחיר, וזה הגיע לקראת סיום הטיול. שבוע לפני החזרה המתוכננת, אירופה הפכה למרכז ההתפרצות ולא ידענו אם ואיך נוכל לחזור. טיסות החלו להתבטל בזו אחר זו, ארבע פעמים קיבלנו הודעות ביטול בסך הכל, אבל אחרי מעל חמש שעות מצטברות (!) של המתנות על הקו עם אייר פראנס ו-KLM, בסוף עלינו על טיסה לאמסטרדם ומשם לברלין. חמש שעות ההמתנה בשדה התעופה סכיפהול היו הארוכות בחיינו. ההגעה לטגל הנכיחה עד כמה אירופה וגרמניה לא היו מוכנות למה שעתיד לבוא. איש לא שאל מהיכן הגענו, איש לא בדק חום, לא נשלחנו לבידוד - כלום. אפילו ריחוק חברתי לא היה אפשרי כי איחדו ארבע טיסות למסלול איסוף כבודה אחד ופשוט היה צמוד ומפחיד. אנחנו החלטנו לחכות בצד עד יעבור זעם ויצאנו אחרונים אחרי שהיה מקום לתפוס מרחק.
מאז ועד היום אנחנו מנסים להבין איך בונים לו״ז מתפקד ובר-קיימה - זה ללא ספק האתגר היומיומי הכי גדול. אשתי ואני עובדים משרות לא מלאות, כל אחד שלושים שעות שבועיות בערך, ולנסות לעבוד שלושים שעות כל אחד, ולגדל ילד בלי מסגרת גן כלשהי - זו משימה לא פשוטה בכלל. בעצם היום צריך שיהיו בו משהו כמו 35-40 שעות ולא 24 על מנת לתפקד באותה רמה.
איך משבר הקורונה משפיע עליך ברמה המקצועית?
יש לכך כמה רבדים. ראשית, בתי הקולנוע הסגורים. רצה הגורל, וסרט שהפקתי ועבדנו עליו ארבע שנים - ״מרתה כהן - איך הפכתי במקרה למרגלת״ - עמד לצאת לקולנוע ב-19 במרץ. עוד מהחופשה בטאיוואן היינו בקשר עם המפיץ כדי להבין אם זה בכלל עוד אפשרי, ולמען האמת כל עוד בתי הקולנוע עמדו פתוחים (אף אם ריקים), היה רצון לא למשוך את הסרט ולתת לזה צ׳אנס. אך לבסוף ההחלטה לסגור את בתי הקולנוע הגיעה יומיים-שלושה לפני היציאה המתוכננת, ובכך למעשה נפל הפור. היתה גם תוכנית לצאת לקולנוע בארה״ב באותו שבוע, ולצערי האופציה הזאת פשוט בוטלה והסרט שם הלך ישירות להוצאה דיגיטלית. לשמחתי בגרמניה המצב שונה ויש תוכניות חדשות ליציאה לקולנוע בספטמבר (בואו בבקשה!) אם הדבר יתאפשר מבחינת פתיחת בתי הקולנוע. מעבר לכך, אין הפקות כרגע וקרנות הקולנוע, שמסתמכות על כסף ציבורי, לא ממש יודעות איך הדברים ייראו בשנה הקרובה. הרבה מאוד כסף הועבר לתמיכה בחברות עצמאיות (למען גילוי נאות - גם אני זכיתי לתמיכה שכזו), ולא יודעים כמה כסף יהיה לתמיכה הרגילה שהיתה לפני המשבר. יחד עם זאת, ההשפעה הכי משמעותית מבחינה מקצועית וארוכת טווח, היא היעדר היכולת לקיים פסטיבלי קולנוע. משנת 2014 ועד 2020 לוח השנה שלי סב סביב אירועי קולנוע משמעותיים. העוגנים החזקים הם כמובן ברלינלה וקאן, אבל סביבם יש עוד לפחות 10-8 פסטיבלים שהייתי נוסע אליהם (בחישוב פשוט זה בערך אחת לחודש, לפעמים יותר לפעמים פחות). ועכשיו פתאום - כלום. זה שינוי דרסטי של היכולת לייצר פרויקטים חדשים ולקדם אותם בתוך התעשייה. אני סקרן לראות את השפעת המגבלות הללו, אבל היות שהרבה מהקשרים כבר שם - אפשר להיעזר בהם גם באמצעים דיגיטליים.
מה הדבר הכי מבאס שהתבטל לך בגלל המשבר?
ללא צל של ספק, היציאה המתוכננת של הסרט שלנו לקולנוע בגרמניה ובארה״ב. אבל יש משהו מעבר, וזה לא בדיוק התבטל כמו שלא בר תכנון כרגע, וזה ביקור משפחתי בארץ או ביקור של המשפחה פה. קשה מאוד לשאת את המחשבה שלא ברור מתי ואיך אפשר יהיה להיפגש שוב מבלי לעבור דרך מורכבת שבסופה ממתינים עוד שבועיים של בידוד לכל כיוון.
מה מבין הדברים שאי אפשר לעשות עכשיו בברלין הכי חסר לך?
סאונה ובתי קולנוע. מאז המעבר לגרמניה תרבות הסאונה הפכה למשהו שנכנס לתכנון השבועי שלי. זה בריא ללב, ויותר מזה - לנפש. לצערי, אני לא ממש רואה מתי יתאפשר ללכת לסאונה שוב.
מה בברלין הכי עושה לך טוב בימים אלה?
נפל בחלקנו המזל להיות בעלי גינה קטנה (Kleingarten) מחוץ למרכז העיר. למי שלא מכיר, בגרמניה וברחבי אירופה יש נוהג ותיק בעיקר של פנסיונרים אבל פה ושם כמה צעירים עם ילדים או אהבה גדולה לגינון וזמן פנוי, של גינות קטנות. זה בדרך כלל יכלול בית קטנטן, לפעמים ממש בקתה, אבל עיקר השטח אמור לשמש לגידול ירקות/תבלינים/פירות. זה ז׳אנר שלם של אנשים, אנשי הגינות הקטנות, ואין לי מושג איך - עכשיו הפכתי אני לכזה. תהליך האינטגרציה הושלם במלואו. אבל ברצינות, זה פרויקט שהוא יותר בלבה של אשתי, ובזכות ימי הקורונה גם אני נשאבתי לתוכו. זו ממש חלקת גן עדן קטנה בימים בהם התנועה היתה כה מוגבלת, במיוחד עם ילדים וללא גני משחקים, זה פשוט העניק לנו אוויר לנשימה. אז נסיעות האופניים לגינה וממנה, בשילוב ימי גינון והירגעות בין לבין בטבע - זה מה שעושה לי הכי טוב כרגע בעיר.
האם גילית או הבנת טוב יותר משהו על ברלין/גרמניה/הגירה באמצעות/בזכות/בגלל המשבר?
וואו, כן. דבר ראשון, שעם כל הסטיגמה על הקורקטיות ושמירת החוקים הגרמנית - בהשוואה לטאיוואן, פה זו ממש אנרכיה. השמירה על חוקי ההיגיינה והמרחק נראית כמשהו שלפחות בברלין לא ממש קלה לאנשים. השבוע צפיתי בהתרחשות שמתארת באופן ויזואלי את הכוונה שלי: עברתי ליד שלט חוצות ענק שמסביר על חשיבות שטיפת הידיים, ולצד השלט עמד שיכור והשתין ברחוב.
דבר שני, כמו כל דבר בחיים, שלעתים קרובות היתרונות הכי גדולים של מקום או אנשים הם גם החסרונות הגדולים שלהם. אסביר: היכולת של גרמניה כמדינה לנתח מחקרים ולהקשיב למומחים ככל הנראה עזרה להביא אותה למצב שבו היא לא נפגעה כה אנושות מהמשבר כמו איטליה, צרפת או ספרד. אבל עכשיו בימי התכנון לחזרה לשגרה כלשהי, ניכר כי התכנון ה״קר״, לפי מספרים וללא קשר לסיפורים ספציפיים, יוצר מצב שבו המון דברים לא הגיוניים נעשים ויש תחושה חזקה של דיבור אל הקיר. למשל, אנחנו בתור הורים ששניהם עובדים, עם ילד בגיל צעיר בגן, לא זכאים לגן חירום, בעוד מי שאחד ההורים עובד בעבודה ״חיונית״ (תרבות לא חיוני? תראו לי כמה הייתם שורדים ללא סרטים/מוזיקה/ספרים בבידוד שלכם), דווקא כן זכאים. לכאורה חוסר היגיון - לספק גן לבית שבו אחד ההורים לא עובד לעומת בית עם שני הורים עובדים. יש עוד דוגמאות כאלה, אבל אין עם מי לדבר.
המלצות (מכל סוג) לתקופה הזאת?
לרוכבי האופניים: מסלול חומת ברלין (Mauer Weg) הוא מסלול שמקיף את העיר במקומות בהם עמדה חומת ברלין, חלקו בעיר וחלקו בטבע. החלק שבטבע פשוט מדהים, שווה נסיעה בסופ״ש שמשי.
לחובבי קולנוע: יש המון יוזמות של צפייה דיגיטלית ולא רק נטפליקס. אני ממליץ לכם לחשוב מה חשוב לכם, מה אתם רוצים שיישאר כשמשבר הקורונה יעבור, ולנסות בכל דרך לתמוך בזה כרגע, כי מה שלא יקבל תמיכה עלול לא לשוב. למשל, בתחום הקולנוע העצמאי יש יוזמות כמו Kino on Demand או http://windowflicks.de. ובעיקר - כשישובו לפתוח את בתי הקולנוע, נסו ללכת לתמוך בעצמאיים, שלא מקבלים את תקציבם מדיסני או ממארוול.
האם יש שאלה שהיית רוצה להוסיף?
כן: איפה אתה עומד בסוגיית המסכות?
נושא המסכות הוא תמצית המצב בעיניי. לפני שנסענו לטאיוואן, לא הכרנו את מצב המסכות שם, אבל מהר מאוד הבנו שהן חובה במקומות ציבוריים. באירופה, עניין המסכות היה מאוד שנוי במחלוקת בפברואר. רבים צקצקו ואמרו שזה שטויות, וחלק אף טענו שזה מסכן יותר מאשר עוזר. בסוף הבינו שלמעשה, בעוד המסכה לא מספקת הגנה מלאה למי שעוטה אותה - היא מגנה על הסביבה מפניו. וזה בעצם כל הסיפור. אם כל אחד מאיתנו יעשה את המאמץ להגן על הסובבים אותו באמצעות ריחוק חברתי, מסכות, שטיפת ידיים כמו שצריך וכו׳ - כולנו נעבור את זה מהר יותר ובטוח יותר. אז תשמרו על הסובבים אתכם, כי עכשיו להיות אסוציאלי או לא מתחשב זה ממש לסכן חיים של אחרים.
