״היה לי חשוב לא להרגיש חסרת אונים״ - היא הגיעה לברלין בגיל 12, והיום היא עורכת הדין הישראלית הראשונה בעיר
לא זו בלבד שהצליחה לחדור לתחום שיש בו חסמים לא מעטים לנשים ולמהגרים, אילאיל פרידמן עשתה זאת תוך התמודדות עם לקות ראייה מלידה
אילאיל פרידמן הגיעה עם הוריה לברלין בגיל 12, וככל הידוע לנו היא הישראלית הראשונה בעיר שהוסמכה כעורכת דין מקומית, אחרי מסלול מפרך שנחשב מאתגר גם למי שגרמנית היא שפת אמם. כפרקליטה עצמאית דוברת עברית יש סיכוי גבוה שבעתיד הנראה לעין היא תהפוך לכותל המשפטי של הקהילה הישראלית בברלין, אולי בדומה לד״ר גל גולדשטיין בתחום הרפואי. אז הנה, כשירות מבעוד מועד - כל מה שכנראה תרצו לדעת על עורכת הדין בת ה-29, שלא רק שהצליחה לחדור לתחום שיש בו חסמים לא מעטים לנשים ולמהגרים, אלא עשתה זאת תוך התמודדות עם לקות ראייה מלידה.
איך ולמה החלטת להיות עורכת דין?
״ההחלטה ללמוד משפטים היתה שילוב של כמה רעיונות, מחשבות ומסקנות, בעיקר של מה מעניין אותי ואיפה אני רואה את עצמי בעתיד ולאורך זמן, משהו שנותן לי מספיק גמישות ומשהו שאני מרגישה יכולת להצליח ואולי גם להרגיש שהעבודה שלי משנה משהו ויש לה משמעות. התחלתי את הלימודים דווקא כי רציתי לעבוד בארגונים בינלאומיים לזכויות אדם, בכלל לא ראיתי את עצמי כעורכת דין בהתחלה. במשפחה יש בעיקר רופאים: אבא, אבא חורג ואמא פסיכואנליטיקאית שלמדה ביולוגיה ופסיכולוגיה. דם ומחלות פחות משך אותי, במיוחד גם כי יש לי לקות ראייה מלידה, אז משהו שתלוי בראייה טובה לא בא בחשבון. משפטים משלב הרבה אלמנטים ויכולות שאני אוהבת וטובה בהם: חשיבה מאוד לוגית ויצירתית באותו זמן, עבודה עם אנשים שונים בסיטואציות בהן הם זקוקים לתמיכה, הבנה כוללת של מערכת והרבה גמישות בעתיד. בגלל שהלימודים כאן מאוד ארוכים ונחשבים קשים, ההכשרה מקנה המון אפשרויות מעבר למקצועות הקלאסיים כמו עריכת דין או שפיטה. יש משפטנים בכל חברה וארגון, מוזיאון, משרד ממשלתי ואפילו בתיאטרון. חשבתי שמשהו מזה כבר יתאים וגם אם לא, תמיד אוכל לנסות משהו אחר. וחץ מזה שמתי לב שבחיים נתקלים המון פעמים בשאלות משפטיות ולרוב הבעיה מהווה מחסום בדרך ולא מעט נתקעים בגלל אי הבנה וחוסר בידע משפטי. היה לי חשוב לא להרגיש חסרת אונים וכבולה בתוך מערכת לא מובנת ובלי יכולת להתקדם בקצב ובדרך המוכרת. אני מניחה שזה בא גם מהחוויה של המעבר לכאן ושל להגיע למקום חדש וזר בלי ידע, ללא שפה, ולחיות עם חוסר הבנה ואפשרויות מאוד מוגבלות לפתור אותו. בנוסף זה גם בטח חלק מהחוויה של לחיות עם לקות הראייה שהזכרתי ולהתמודד עם מגבלות - רציתי ללמוד לפתור כמה שיותר מגבלות בחיים בכוחות עצמי״.
מסלול ארוך וקשה - מה התהליך שהיית צריכה לעבור? עד כמה הכל שונה מאשר בישראל?
״ההכשרה וגם מערכת המשפט שונה ביסודה מהמערכת בישראל. אחת הסיבות לכך זה הרעיון הבסיסי של הכשרה אחידה, מלאה ושווה לכל משפטן ומשפטנית, בגרמנית קוראים לזה Einheitsjurist. זה מתבטא בלימוד של כל תחומי המשפט החשובים לאורך כל הלימודים ובהכשרה מעשית בכל המקצועות הרלבנטיים. חייבים לעבור הכשרה מעשית ומבחנים כשופטים, כפרקליטי מדינה בתביעות פליליות, כעובדים במשרדים ממשלתיים וכמובן כעורכי דין. הרעיון הוא שוויון בהכשרה ובידע בשאיפה לשיווי משקל במערכת המשפט. זה אומר למשל שבדיון בבית המשפט לכל הצדדים יש את אותם כלים - לשופט, לעו״ד ולפרקליטות - וכך יש לכולם את היכולת להבין ולבחון את התמונה מנקודות המבט השונות. בגרמנית קוראים לזה Waffengleichheit שמילולית זה שוויון בנשק. ממה שאני יודעת זה מאוד שונה בישראל, שם למשל אי אפשר להיות שופט ישר אחרי סיום ההכשרה. לדעתי יש משהו מאוד נכון ברעיון הבסיסי של ההכשרה כאן. זה גם נותן הרבה ביטחון כי בסופו של דבר כולם עוברים את אותה הדרך, וזה גם מאפשר הרבה גמישות, כי אחרי הלימודים כל הדרכים פתוחות ואפשר לנסות ולהתנסות ולעבור למקצוע אחר אם רוצים. החיסרון הוא שזה כמובן מאריך ומקשה את ההכשרה. לכן הלימודים כאן הרבה יותר ארוכים ומקיפים מאשר בישראל (שבע שנים מול ארבע וחצי). בפועל ההכשרה מורכבת משני חלקים: לימודים באוניברסיטה של חמש שנים והכשרה מעשית של שנתיים. מסיימים כל חלק כזה עם מבחנים של המדינה, שזה בעצם סשן של שבעה מבחנים בכתב של חמש שעות כל אחד ויום שלם של ארבע בחינות בעל פה. במשך כל הזמן לומדים את כל שלושת תחומי החוק, שהם חוק פרטי, כלומר כל מה שקשור ליחסים בין שני צדדים פרטיים, כמו דיני חברות, נזיקין, משפחה, עבודה, שכירות וכו’; חוק אדמיניסטרטיבי, שזה למשל כל מה שקשור ליחסים בין המדינה לאדם פרטי, כמו הגירה, זכויות סוציאליות, חוקי בנייה אבל גם כל מה שקשור לחוקה ולחוק אירופאי; וחוק פלילי. בלימודים באוניברסיטה מתרכזים יותר בלימודי החוק עצמו, הבנתו והעבודה המתודית לניתוח מקרה ובניית טיעון. שנה אחת מהלימודים היא התמקדות בתחום מסוים (אני בחרתי בפלילי ובקרימינולוגיה) ושנה אחת היא בעצם רק הכנות למבחני הסיום. בלימודים המעשיים הדגש הוא על העבודה הפרקטית וההליך המשפטי, שנתיים שבהן עובדים בתחנות שונות ועוברים התלמדות אצל שופט, בפרקליטות, במשרד ממשלתי כלשהו ובמשרד עורכי דין״.
איפה למדת? האם היו לך רגעי משבר לאורך התהליך? רגעים שאמרת ״רגע, אולי זה לא בשבילי״? ואם כן - מה גרם לך להמשיך בכל זאת?
״את התואר סיימתי באוניברסיטה החופשית בברלין ובנוסף למדתי חצי שנה בסן פרנסיסקו בתוכנית חילופי סטודנטים. במסגרת ההכשרה המעשית עבדתי בבית משפט בברלין, במחלקת הנוער של הפרקליטות המדינית בברלין, בבית הסוהר במואביט ובשני משרדי עו״ד בעיר. היו לא מעט רגעי משבר בדרך. בהתחלה היה לי קשה כי עובדים המון עם שפה והשפה המשפטית קשה להבנה ובכל זאת גרמנית היא לא שפת האם שלי. המסלול מאוד ארוך, מתיש ושמרני, ומרגיש אינסופי לפעמים, בעיקר כשרואים חברים שמסיימים תואר ראשון ושני ומתחילים לעבוד ולהתקדם בחיים. בנוסף, הלימודים די תחרותיים בגלל שמשפטים נחשב למסלול קשה והרבה לא מסיימים או לא עוברים את בחינות הגמר. חוץ מזה הציונים באופן קבוע ורגיל נמוכים וצריך ללמוד לחיות עם זה ולא לצפות להערכה או להתעניינות מצד המרצים. בגלל שחלק גדול מפסיק את הלימודים או נכשל בבחינות, האוניברסיטאות מקבלות מספר מאוד גדול של סטודנטים, אנחנו למשל התחלנו כ-400. זה יוצר אווירה די אנונימית ולא מאוד תומכת. יש הרבה רגעים מתסכלים, בעיקר כי הציפיות גבוהות והפחד מלהיכשל מורגש באופן תמידי. בגלל שזה מסלול מאוד שמרני אין הרבה מקום ליצירתיות וחשיבה מחוץ למסגרת הרגילה ואין מקום לשוני. זה מתבטא גם בהכשרה וגם ביחס לסטודנטים. זה גם מקצוע בו כמעט כולם גרמנים והרבה באים ממשפחות של משפטנים. לי היה גם מאוד מתסכל שהייתי צריכה להילחם כל מבחן וכל קורס מחדש בגלל בעיית הראייה שלי כדי לקבל תנאים שיכולים לאפשר לי לגשת למבחן תוך התחשבות בצרכים שלי, למשל שימוש במחשב נייד לקריאת והגדלת החוקים או הארכת זמן. מה שמאוד עזר לי ברגעים כאלה זה המון תמיכה והבנה מהסביבה הקרובה והמוטיבציה להוכיח את עצמי ולסיים. גם ראיתי את הפוטנציאל של הכלים והידע המשפטי בהתעמתות מול מערכות בירוקרטיות וכמה ביטחון זה נתן לי בהתמודדות עם כל מיני סיטואציות שנראות בלתי פתירות. כבר במשך הלימודים ליוויתי הרבה ישראלים ומהגרים במעבר לברלין וכל ההליכים הבירוקרטיים שכרוכים בזה וראיתי כמה שפה וידע משפטי יכולים להקל על ההליך הגם ככה לא קל הזה. חוץ מזה שלא היה לי תחום אחר שהרגשתי שאני רואה את עצמי בו אז לא הרגשתי שאני מוותרת או מפסידה משהו״.
ישר אחרי קבלת הרשיון החלטת לפתוח משרד עצמאי. זו החלטה די אמיצה, לא רצית קודם לעבוד כשכירה כמה שנים, לצבור ידע וניסיון ומנגד לא לשאת בכל כובד האחריות?
״זו שאלה שתמיד נשאלת וכמובן שאני שואלת אותה גם את עצמי מדי פעם, אבל עם הזמן פחות ופחות. ההחלטה לפתוח משרד עצמאי התגבשה לקראת סוף הלימודים ובעיקר בזמן ההכשרה המעשית. הרעיון של משרד משלי ליווה אותי במשך השנתיים של ההכשרה ובהתאם ניסיתי כבר אז לכוון לשם. למשל בחרתי לעשות חלק מההכשרה אצל עורכי דין שהקימו בעצמם משרד והיו לי השראה בהחלטתם ובדרך עבודתם. בנוסף הכרתי במסגרת ההכשרה גם שתי חברות שנהיו מאוד קרובות וביחד עם בן הזוג שלי, שאותו הכרתי כבר בלימודים, החלטנו לפתוח משרד ביחד. בהמשך הצטרף אלינו גם השותף החמישי. אני לא בטוחה שהייתי עושה את הצעד הזה לבד כי זה באמת לא קל ומפחיד, אבל ביחד הרגשנו שיש לנו מספיק אומץ, כלים ומוטיבציה. עכשיו אנחנו כבר יותר משנה ביחד. אני חושבת שבמיוחד אחרי הלימודים הארוכים והשמרניים דווקא רציתי אחריות, חופש ומרחב ליצור משהו אישי ואינדיבידואלי ולכן לא יכולתי לדמיין את עצמי כשכירה ושוב להיות חלק ממסגרת מקובעת שאין לי עליה הרבה השפעה. חוץ מזה אני מאמינה שאין קיצורים ואת מה שלומדים כעצמאית לא ניתן ללמוד כשכירה. בשביל ללמוד לשחות חייבים בסופו של דבר לקפוץ למים. ידעתי שבכל מקרה אני לא רואה את עצמי כשכירה ולא ראיתי סיבה לדחות את זה. בגדול להיות שכירה אני עוד תמיד יכולה והיה לי חשוב לנסות להגשים את התמונה שהיתה לי כל עוד יש לי את האפשרות. לא חסרות הזדמנויות לפחד בחיים״.
על שלט הכניסה לבניין שבו ממוקם המשרד המשותף שלכם בקרויצברג מופיעות השפות השונות שבהן אפשר לקבל שירות במשרד, ובהן המילה ״עברית״, בעברית.
״היו לנו הרבה מחשבות לגבי מה לכתוב על השלט, כי זה בעצם הדבר היחיד והראשון שרואים עלינו מבחוץ וזה כמובן נגיש לכל מי שעובר ברחוב ולא רק לקהל ספציפי. החלטנו שעניין השפות חשוב לנו גם כי זה לא מובן מאליו לקבל בגרמניה שירות בשפות אחרות מאשר גרמנית וגם כי זה משהו שמייחד אותנו. נגישות והבנה זה אחד הדברים הכי חשובים לנו בעבודה עם קליינטים. יש לי קולגה דוברת ספרדית כשפת אם ואני עם העברית והאחרים כולם דוברי אנגלית, ככה שיצא שיש לנו ארבע שפות שונות במשרד. לכן החלטנו לפרט את השפות על השלט ולכתוב את שם השפה בשפה עצמה, כלומר באותיות עבריות למשל. המטרה היתה שהקהל שאנחנו מכוונים אליו יוכל לקרוא ולהבין. מניסיוני יש לנו אינסטינקטים לזהות את השפה שלנו כששומעים או רואים אותה, לפחות אני תמיד מוצאת את עצמי מחדדת אוזניים בלי לשים לב כשאני שומעת עברית או שהעיניים פתאום נתקלות מעצמן באותיות עבריות. רצינו לעורר את ההרגשה של משהו מוכר. לדבר אותה שפה זה הרבה מעבר למילים, זה בסיס להבנה ואמון, שזה הבסיס לעבודה שלנו כעורכי דין.
היו לי קצת חששות לגבי השלט בעברית כי הכוונה שלי היתה לפנות לקהל דובר עברית ולא בהכרח לתת מידע על עצמי או על אופי המשרד או לחשוף את עצמי או זהותי באיזושהי צורה לכל עובר אקראי דרך מילה על שלט. חששתי שזה יכול להתקבל או להתפרש כהצהרה פוליטית כלשהי בעוד שהכוונה שלי היתה פנייה מקצועית לקהל דוברי עברית. גם לא ידעתי אם יהיו תגובות כלשהן מדיירים אחרים בבניין, בעלי עסקים שכנים, לקוחות אחרים או סתם עוברי אורח. אני מודה שגם עלה לי חשש שלא קשור לשום דבר רציונלי כי מעולם לא חוויתי משהו דומה, שאולי נגיע יום אחד בבוקר למשרד ונגלה סימון אנטישמי או צבע או משהו בכיוון על השלט. וגם כמובן שלא רציתי להכניס את הקולגות שלי לסיטואציה לא נעימה בגללי, אבל כשהעליתי את החששות וסימני השאלה כולם היו מאוד ברורים ואמרו שזה השלט של כולנו ומייצג אותנו כמשרד וכולנו עומדים מאחוריו עם כל השפות. והאמת שעד עכשיו קיבלנו רק תגובות חיוביות״.
עברת לברלין מישראל בגיל 12, כבר לא ילדה קטנה. מה תפישת הזהות העצמית שלך? את מרגישה מהגרת או מקומית? באיזו שפה את מרגישה הכי בנוח? את מרגישה בבית גם בישראל?
״ההורים שלי נפרדו כשהייתי בערך בת שש ואמא שלי התחתנה שוב, עם רופא גרמני שעבר לישראל וחי איתנו בערך מאז שהייתי בת תשע. הסיפור המשפחתי שלנו קצת מבלבל. לברלין עברנו כולנו, כלומר אמא ובן זוגה, אבא שלי ושלושה אחים ואחיות, אחד מאבא שלי ושתיים מהאבא החורג. עברנו דווקא בגלל שאבא שלי רצה לעשות מחקר בחו״ל ולא רצה להיות רחוק מאח שלי וממני, ואמא ובן-זוגה הסכימו שנצטרף כולנו לאותה תקופה. המכנה המשותף של כל הצדדים הוביל אותנו לברלין, למרות שלאבא שלי, כבן לניצולי שואה מהונגריה, קשה עם גרמניה. בהתחלה תכננו לעבור רק לשנה ומאז זה התארך. בסוף אבי חזר לישראל ואחרי כמה שנים עבר לקנדה, ואנחנו נשארנו. למרות המרחק יש לי קשר מאוד קרוב איתו, הוא עבד שנים כרופא נוירוכירורג בסורוקה אבל יותר ויותר עבר למחקר ולאוניברסיטה בעיקר בתחום האפילפסיה, ועכשיו הוא עובד באוניברסיטת בן גוריון ובאוניברסיטה בהליפקס בקנדה.
בשני המקומות אני דוברת את השפה בלי מבטא ויכולה מבחינת מראה והתנהגות לעבור כמקומית, אבל מרגישה קצת זרה ולא שייכת כי בשתי החברות אני לא מאה אחוז בבית
הייתי אומרת שרוב הזמן וברוב הסיטואציות אני מרגישה בברלין בבית ולא כמהגרת, אני חיה כאן כבר את רוב החיים שלי ורוב המשפחה הקרובה והחברים כאן. לא הייתי אומרת את זה על גרמניה, אבל כן על ברלין. ככל שהזמן עבר ועובר, אני מרגישה יותר בבית כאן ויותר זרה בישראל. יש לי עוד משפחה וכמה חברות ילדוּת טובות ואני מבקרת בערך פעם בשנה, אבל הקשר לצערי משתנה ודועך עם הזמן. עזבנו את ישראל ב-2002 כשהייתי בת 12 ועכשיו אני כמעט בת 30. מצד אחד גדלתי והשתניתי וגם החיים שלי כאן מאוד שונים מהחיים שהיו לי בישראל, ומצד שני גם ישראל והחיים בה השתנו מאוד בתקופה הזאת. אני מרגישה שהפער גדל עם הזמן וזה לא קל להכיל אותו ואת השוני, וזה מורגש מאוד בביקורים, גם אם אחרי הימים הראשונים הרבה דברים חוזרים להיות מוכרים ואני חוזרת להבין את המקום, הקצב והאנשים סביבי. יש הרבה דברים שמאוד קרובים לי ומרגישים מוכרים לי בישראל ובישראלים, אז כן יש תחושה של בית לפעמים, אולי יותר של בית ילדות. אני חושבת שבשני המקומות אני מבחוץ מקומית ומבפנים קצת זרה, יש לזה יתרונות וחסרונות אבל התרגלתי וזה הפך להיות חלק מהזהות שלי. בשני המקומות אני דוברת את השפה בלי מבטא ויכולה מבחינת מראה והתנהגות לעבור כמקומית, אבל מרגישה קצת זרה ולא שייכת כי בשתי החברות אני לא מאה אחוז בבית. מבחינת שפה, בדיבור אין הרבה הבדל, גרמנית יותר קל לי כי אוצר המילים שלי, בעיקר בהקשר המקצועי, הרבה יותר עשיר ונגיש לי ואני פחות צריכה להתאמץ, אבל לרוב אחרי שאני מדברת יותר עברית זה חוזר״.
מה לגבי תפישת הזהות שלך בהקשר המקצועי - את מרגישה לגמרי ״גרמנייה״ או שאת גם קצת אאוטסיידרית למערכת?
״קשה לי קצת להפריד בין הזהות ה׳אישית׳ ובין הזהות ה׳מקצועית׳ שלי, כי העבודה היא מאוד חלק ממני. בגלל זה היה לי מאוד חשוב לעבוד כעצמאית ושתהיה לי האפשרות לבנות את החיים והזהות המקצועיים בדרך ובצורה שאני מרגישה ורואה לנכון ובהתאם לזהות ולאישיות שלי. אני בהחלט לא מרגישה גרמנייה והחלק הישראלי או הלא-גרמני שלי מאוד עוזר לי בעבודה. אני חושבת שזה מתבטא בדרך העבודה והמחשבה ובאופן התקשורת עם קליינטים ומוסדות. להרגיש קצת זרה מאפשר לי הרבה יותר קירבה ללקוחות שלי והזדהות איתם, ודרך זה להבין אותם ואת הצרכים שלהם יותר בקלות ויותר מהר. זה גם נותן הרבה אנרגיה ומוטיבציה לעבודה כי אני יודעת מניסיוני איך זה מרגיש לא להיות חלק מהמערכת ולהרגיש אבודים. חוץ מזה, גם אם זה נשמע אולי קצת כמו קלישאה, קלילות, גמישות ומחשבה יצירתית ומחוץ למסגרת המוכרת אלה תכונות שאני משייכת יותר לצד הישראלי שבי והן מאוד עוזרות בעבודה המשפטית. התחושה שלי היא שקולגות גרמנים יותר מושפעים מהמערכת וצריכים להתמודד עם שיקולים של מה אחרים יגידו או יחשבו, למשל הצד השני, השופט, המערכת, קולגות אחרות וכו׳. יותר קשה להם להיות ביקורתיים כלפי המערכת, כי זה מה שהם מכירים. כמי שתפקידו הרבה פעמים להילחם במערכת יותר קל אם לא מרגישים לגמרי חלק ממנה ולא מזדהים איתה לגמרי, וגם מכירים מערכות אחרות ואפשרויות מעבר למוכר. ככה שזה נראה לי בהחלט יתרון לא להיות לגמרי מכאן״.
בגרמניה מקובל שמשרדי עורכי דין מתמחים בנישות ברורות ודי מתוחמות. בגלל שאחת ההתמחויות הייחודיות שלך היא למעשה שירות בשפה העברית את מוצאת את עצמך מתפרסת על יותר תחומים?
״יש לי את היתרון והחיסרון של הנישה העברית. מצד אחד זה פותח המון אפשרויות כי יש פניות מקהל מאוד רחב, ומצד שני הפניות באמת מתפרסות על המון תחומים, מה שיכול לבלבל אם רוצים לתת שירות לכולם. חשוב לי להתמקד בתחומים מסוימים, כי ניסיון וידע מאוד תורמים לאיכות ויעילות העבודה וגם לתחושת הביטחון העצמי במישור המקצועי. לכן בחרתי לעסוק בשני תחומים עיקריים, שהם הגירה ופלילי (חשודים וקורבנות). אלה התחומים שהכי מעניינים ומושכים אותי, ולאחרונה אפילו יצא לי לטפל בשני מקרים שהגיעו לכותרות. במקרה הראשון הצלחתי לשמחתי לסייע לבחור מהאיים המלדיביים שהשהות שלו בברלין עמדה בסכנה מכיוון שהתחתן עם גבר, באיים המלדיביים, שמוכרים לנו מתמונות של חופשות מושלמות אבל פחות אנשים יודעים שהדין שם מבוסס על השריעה, איימו לבטל לו את האזרחות, מה שהעמיד בסכנה גם את אישור השהייה שלו בגרמניה. במקרה השני אני מייצגת אחד משני נפגעים צוענים של ניסיון רצח ברכבת, ככל הנראה על רקע גזעני, משום שהחוק הגרמני מתיר במקרים מסוימים ייצוג משפטי גם לקורבנות עבירה ומקנה להם זכות לקחת חלק בהליך הפלילי.
לצד ההתמקדות שלי בהגירה ובפלילי, ובעקבות העבודה עם ישראלים ובגלל שאני גם נהנית לעבוד עם ישראלים וגם מרגישה הרבה פעמים קירבה ורצון לעזור, אני כן פתוחה לפניות בתחומים הרבה יותר נרחבים כמו למשל הקמת ורישום עסק עצמאי, עמותות ומקרים מסוימים של דיני אישות, הליכי רכישת דירות ועוד. מניסיוני שפה משותפת היא קריטית בליווי משפטי ולפעמים יותר חשובה מדברים אחרים. גם אם אני לא עובדת בהרבה מהתחומים המבוקשים בקרב ישראלים כמו דיני שכירות או עבודה, חשוב לי להיות כתובת לכל פנייה גם במקרים שבהם אני מפנה או ממליצה על עו״ד ומרכזי ייעוץ רלבנטיים יותר״.
שאלה קצת בלתי-נמנעת: מה ההבדלים בין לקוחות גרמנים לישראלים? תואמים את הסטריאוטיפים הכלליים?
״לאור תחומי ההתמחות שציינתי, רוב הלקוחות שלי הם לא גרמנים אלא מהגרים או ממשפחות של מהגרים, וכמעט תמיד הצד שעומד מולי הוא מאוד גרמני, כי זה בעיקר משרדים ממשלתיים כמו משרד הזרים או בתי משפט או הפרקליטות. מניסיוני יש כמובן הבדלים בעיקר בדרך ובקצב התקשורת שלרוב תואמים את הסטריאוטיפים המוכרים. עם ישראלים כל קצב התקשורת והעבודה לרוב יותר מהיר וחי, ויש משהו מאוד יעיל ואפקטיבי בגישה הכללית כי הם חושבים בעצמם ופחות מפחדים. בגלל זה אני בדרך כלל נהנית מהעבודה כי זה מרגיש יותר כמו עבודה משותפת והדדית ומפגש בגובה העיניים ולא שהם רק רוצים לשמוע ממני מה לעשות. הם הרבה פעמים חושבים ביחד איתי ופתוחים לרעיונות ופתרונות. וכמובן יותר צוחקים עם ישראלים, יש יותר קירבה ופחות פורמליות, אם כי מבחינתי זה צריך להיות במידה ובמקומות הנכונים. הרבה פעמים זה יותר מערב אותי רגשית ויותר אינטנסיבי ודורשני״.
גרמניה נחשבת לממלכת הבירוקרטיה, האם זה מובהק ביתר שאת בתחום המשפטי?
״כן, מאוד, מערכת המשפט כאן די מיושנת ושמרנית ואופן ההתנהלות בהליכים המשפטיים מאוד בירוקרטי. בעיקר התקשורת בין מוסדות מערכת המשפט איטית ומסורבלת, רוב ההתכתבויות הן עדיין במכתבים ובפקס כך שהתקשורת איטית ולא מאוד יעילה. אבל יש לזה גם יתרונות - יותר זמן לשקול צעדים ולהחליט החלטות״.
כעורכת דין צעירה, האם יצא לך להיתקל בשובניזם או בסקסיזם?
״לצערי נשים הן מיעוט בקרב עורכי הדין והיחס הוא 2:1. כך שבעצם יש פי שניים יותר גברים בתחום. בדין הפלילי זה עוד יותר קיצוני ובולט והתחום עדיין נחשב מאוד גברי. גם כי רוב הנאשמים הם גברים, אבל גם כי זה תחום יותר תחרותי והחזות של עו״ד טוב מבוססת על הרבה תכונות שמשויכות באופן סטריאוטיפי לגברים ולא לנשים כמו אסרטיביות, תוקפנות, ביטחון עצמי גבוה, מוכנות להיכנס לעימותים, שאפתנות ונוכחות מופגנת. כמו שציינתי קודם, מערכת המשפט היא מקום שמרני, ובהתאם גם הסטריאוטיפים החברתיים יותר מורגשים ובולטים ויותר קשים לשינוי. בעיקר בתחילת הדרך זה מקשה כי צריך להוכיח את עצמך תוך כדי צבירת ניסיון כל הזמן גם בפני קולגות, גם בפני לקוחות וגם מול מערכת המשפט. חשוב גם להוסיף שרוב עמדות הכוח במערכת המשפט מאוישות על ידי גברים, למשל תפקידים בכירים בפרקליטות או בקרב שופטים״.
יש לך עצות זהב כלליות לישראלים שצריכים ייעוץ משפטי בגרמניה? יש דברים בסיסיים שישראלים לא מבינים באופן אינטואיטיבי וחשוב לדעת?
״העצה הראשונה היא להכיר בעובדה שמערכת החוק והמשפט הגרמנית לא פשוטה ולא אינטואיטיבית בהרבה מישורים גם למקומיים, ועל כמה וכמה כשלא גדלים בה ולא מבינים את השפה והנורמות החברתיות. ההכרה באי הידיעה היא המפתח ורק אז אפשר להמשיך הלאה ולחפש ולמצוא מידע ופתרונות וגם להימנע מטעויות בדרך. בנוסף כדאי להבין שיש גם הבדל מאוד בסיסי בין ישראל לגרמניה ביחס בין לקוחות לבין נותני שירות. בגרמניה נותני שירות, ועורכי דין אולי במיוחד, לא רואים את עצמם כאנשי מכירות ולכן הגישה היא לא לשכנע ולרצות את הלקוח בכל מחיר. יש גם פחות תחרות על תיקים מאשר בישראל ולא כל עו״ד יתאמץ בשביל לקבל תיק וייקח כל לקוח. אני שומעת הרבה פעמים מישראלים שלוקח זמן למצוא עו״ד והרבה פניות נשארות ללא מענה. צריך להבין שכאן פנייה לעו״ד מתקבלת כבקשה לשירותיו ולא כהצעת עבודה יוקרתית שהעו״ד לא יכול לסרב לה. כשמוצאים עו״ד מתאים, עצת הזהב שלי היא להבהיר מראש את כל התנאים של העבודה - מה היא כוללת, מה המטרה, איך מתקשרים וכמובן תנאי תשלום ומחיר וכך למנוע אי הבנות ולבנות אמון ושקיפות מההתחלה. ועוד משהו חשוב למי שיש לו בעיה כלשהי: יש היום אינספור אפשרויות לקבלת מידע משפטי ובירוקרטי בין אם דרך אתרי אינטרנט רשמיים יותר או פחות, קבוצות פייסבוק ופורומים, מרכזי ייעוץ ואגודות או יועצים ועורכי דין. לכל המקורות האלה יש יתרונות וחסרונות במקרים מסוימים ולכן חשוב להבין קודם כל מה מחפשים ומה המטרה. יש שאלות שמתאימות לקבוצת פייסבוק ויש כאלה שפחות, כמו שיש שאלות שמתאימות לייעוץ עו״ד וכאלה שפחות״.
ואם כבר יש לנו הזדמנות לקבל ייעוץ משפטי על הדרך, אחת השאלות המשפטיות הכי נפוצות בקרב ישראלים בברלין נוגעת לקנסות האימתניים על הורדות לא חוקיות. העצות בקבוצות בפייסבוק סותרות לעתים קרובות. לשלם? להתעלם? יש היום כבר פירמות שמתפרנסות ממענה למכתבי האיום האלה, אין ברירה אלא לשתף עם זה פעולה?
״קודם כל כדאי לבדוק שהקנס באמת אמיתי, כי יש הרבה רמאות ושיטת מצליח בהקשר הזה. אפשר למשל לבדוק אם הקנס הגיע כמכתב בדואר, לבדוק אם הפרטים האישיים המצוינים בו נכונים ולעשות חיפוש בגוגל לבדוק האם משרד עורכי הדין והחברה שהם מייצגים קיימים. רק מייל למשל לא מספיק, הקנס בדרך כלל מגיע בדואר לכתובת של חיבור האינטרנט הרלבנטי להורדה. במידה שהפנייה נראית כשרה והתוכן לא מופרך, כדאי לפנות לעו״ד ולנסות להפחית את גובה הקנס ולא לחתום על שום דבר שלא מבינים. למשל יש מקרים שלקנס מצורפת הצהרה על התחייבות שלא לפגוע בזכויות היוצרים בעתיד ולחתימה על הצהרה כזו יכולות להיות השלכות משפטיות להליך עצמו וגם בעתיד, שכדאי להימנע מהן. ישנן סיטואציות שבהן סיוע של עו״ד יכול לבטל את האחריות האישית למשל במקרה של ביקור או מקרים שאפשר להוכיח שבאופן מעשי ההורדה לא היתה יכולה להיעשות על ידי וכך לא רק להפחית אלא אף לבטל את הקנס״.